מָה אֲנִי מְדַבֶּרֶת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה /עַל עוֹלַם הַיֶּדַע הָרָחָב /עַל שִׂיחוֹת בְּרָמָה גְּבוֹהָה /עַל חִלּוּפֵי דֵּעוֹת, עַל נוֹשְׂאֵי תַּרְבּוּת, /בְּפֹעַל

הפינה השקטה / היא בית הסוהר, / הגינה החביבה / היא חצר הנידונים. / ואין לאן לברוח / כל החדרים /

פה ושם, מפעם לפעם / אתה שולח לי למחשב / מילה רדודה. / "מה שלומךְ חומֶד?" / "חומֶד בסדר. תודה".

זה יכולת להיות אתה / ואתה וגם אתה אפילו, / קהל גברי למונולוג / שתקוע לי בגרון /  כמו תקליטור שרוט.