ירח מלא

אתמול, יום שישי, טיילתי לאורך האגם. בשעה שש בערב האוויר היה רווי בריח המים המתוק ולהקות הברווזים שטו להן קרוב קרוב לשפת מזח האבנים מעלה הירוקת. מעט מרוחקים, כיאה לעופות אציליים, שטו הברבורים, זוגות זוגות, גבוהי צוואר, מלכותיים כמו באגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן. למראה הפסטורלי עברה בי מחשבה זדונית, שבארצי מישהו היה כבר מנסה, ככה סתם בשביל הקטע, כמו שאומרים, לצוד כמה מהברווזים השמנמנים האלה לטובת המנגל הפרטי שלו.

באופק, אוסטריה ושרשרת הרים ומתוכה, בבת אחת, עלה הירח. עדיין אור יום והירח מתרומם במהירות מעל הפסגות והיערות, כולו כתום לוהב, כמו דיסקוס זהב ענקי ובוער. ירח כזה לא ראיתי בארצנו. הירח שרואים בשמי ציון המאובקים צבעו מעומעם יותר, דהוי משהו. ואילו כאן, בטיילת עטופת העצים והמדשאות, הוא מופיע יפהפה ועז גוון, כמעט אדום, מעורר געגועים ומסעיר. אני עוצרת ומתבוננת איך הירח מתקרב אליי.

אני חושבת על הקדמונים שראו בירח המלא פלא אלילי, שעמדו פעורי עיניים על שפת המים הכהים האלה וראו איך הם עולים לאט לאט על גדותיהם. הגאות והשפל, ירח שממגנט את המים והם כמכושפים מתרוממים אליו, והוא משתקף בהם באלומת אור כתומה שרועדת על פניהם ומאירה את האגם המתכהה. עמדתי כמכושפת, רושמת בעיניי את המראה. הירח המלא הלך והתקרב אליי, עוד רגע ויכולתי להושיט יד ולגעת בו, לחפון אותו בידיי. עכשיו הוא משחק מחבואים בין ענפי העצים שמתחילים ללבלב ועירומם מתכסה באור התפוזי. עכשיו הירח כבר מעל המים, מולי ממש ואני עומדת ורואה את פניה של ונוס בוערים בתוכו.

ריצוד האור מתגבר, הברבורים נראים פתאום כעשויים זהב. שובל האור שעל המים הולך ומתארך, הירח גולש לעבר גרמניה, מתרחק, ואני נזכרת בליל הירח המלא, אז, על המרפסת הקטנה בשטוטגרט,כשהירח המטורף הזה כיסה את גופנו הערום בשמיכת אור זהובה ושפתיך היפות מילאו בנשיקות את גופי שנפתח אליך, עד כלות.