יום שואה בלי אמא

מהיום שאמא שלנו מתה איבד יום השואה מזוהרו.

בלי אמא אין ליום השואה את אותה המשמעות הדרמטית של הנס הגדול שהשאיר את אמא שלנו בחיים.

לידתי ולידתה של אחותי היו במשפחתנו הקטנה אות וסימן שיש חיים אחרי המלחמה מצד אחד, ומהצד השני, שהעולם לא השתנה ויש המשך לסבל האנושי, למחסור, לצער, לבדידות, לאטימות הלב, לשנאה, לרוע ולהתעמרות, גם אם הפעם זה נעשה על אדמת המולדת והפוגעים הם בני עמך, בני דתך ואחיך , כביכול, לגורל היהודי.
נכון, הוריי באו לארץ האבות המתחדשת כאל ארץ מקלט, מהגרים רדופים שביקשו להצטרף לקהילת היהודי החדש, זה שלא עבר את השואה כיוון שעזב את אירופה בזמן.

שורות אלו מוקדשות לאמי. ולאבי שליבו נשבר והוא הלך מאיתנו בהיות אחותי ואני ילדות קטנות בארץ שקיווה שתהיה לנו בית.

קשים ומרים היו ימיה של אמא, שנותרה לבדה עם שתי יתומות במציאות קשה מנשוא, בודדה לגורלה ולגורל ילדותיה. איש לא בא לעזרתה, לאף אחד גם לא היה אכפת.

אמא הלכה לעולמה ועדיין הבקשה לתמיכה, שהגישה לרשויות, תמיכה שהרוויחה ביושר ובדין בזכות היותה ניצולת שואה, ממשיכה להתברר ולהיבחן אצל הפקידים, הלבלרים, רודפי הבצע הממלכתיים, השרים וראשי המדינה ערלי הלב.

הכסף שממשלת גרמניה העבירה למדינת היהודים עבור שרידי אדם כמו אמא שלי, נספג בכספת הלאומית למטרות נשגבות יותר, רק לא לעזרה לאותם ניצולים, שהפתרון הסופי נוסח הנציונל סוציאליזם באירופה הביא בפועל להקמתה של מדינת היהודים. סכומי עתק הוקצו לאינסטרומנטליזציה של השואה, להפיכתה קרדום לחפור לקבלת פיצויים, תמיכות ותרומות להקמת אנדרטאות, ליד ושם, למשרדים לטפילי שררה שאמורים היו לטפל, כביכול, בנושא רווחתם של הניצולים – חבל רק שהניצולים נדחקו מסדר היום. נזרקו לעוניים ולמצוקותיהם.

קורבנות חסרי ישע מול מגרסת העושק והגזל הממלכתית.

אני שומרת בקופסה החומה את החרפה. את ההתכתבות המבישה שניהלו המופקדים על גזילת כבשת הרש עם אמי. הניסיונות הבוטים וגסי הרוח להמעיט בזוועות שעברה, למזער את פגעי הגוף שנשאה ולהתעלם מנפשה הקרועה.

המדינה שלי, המדינה שהוריי באו אליה בתקווה, פגעה בהם בלי רחמים, בלי להושיט יד, בלי טיפת חמלה.

וכך זה נמשך עד היום.

יום השואה בלי אמא שלי הוא יום הדין של מדינה שהולכת ומאבדת את אנושיותה.
שממשיכה לעשות בשואה מניפולציות פוליטיות, ביטחוניות וכלכליות.

מדינת הישראלים הגאים, שלא יילכו כצאן לטבח, מחכה, בין עצרת גבוהת מילים לבין מסעות מתוקשרים למחנות ההשמדה, למותו של אחרון הניצולים שעדיין עומד מול אדוני הביורוקרטיה ופושט יד שהמספר הכחול שקועקע בה הולך ודוהה.