ואפרופו פולניה…

(לאמא שלנו, הלינה, שכל חייה איימה שיום יבוא והיא עוד תחסר לנו… ואוי, כמה שהיא צדקה… כמו תמיד)

(* מ י נ י ו ת ה א י ש ה *)

החלק הטוב של דוח שקד, המחקר שבדק את הרגלי המין של הישראלים, היה בהפרכתה המוחלטת של הבדיחה המרושעת, שהציגה את האישה הפולנייה כמקפיאת זרע.
בנות המוצא הלודז'אי ידעו כמובן, כי כל אותם דיבורי בלע הם סתם השמצות נטולות ביסוס, כי פולנייה אמיתית נמנית לא רק על אותם 64 אחוזים מציבור הנשים שאינן יוזמות יחסי מין, אלא על אותם 100 אחוזים שה"גועל נפש" איננו שייך כלל לרפרטואר החושני שלהן. מתברר, שהגברים השוביניסטיים, שתש אונם מלרדת לעומק מסתרי החושניות הפולנית, הם אלה שדואגים להפיץ עלילות שווא המכפישות את שמה המצוין של הנימפה הפולנייה.
הפולנייה הגזעית, כידוע, זכתה לחינוך מיני מעולה מהאמא שלה, וכל ניסיון להכליל אותה בקהל צרכניות המין הוא סתם השמצה גסה של בעלי דמיון חולני, שמוצאים, כנראה, את סיפוקם בפנטזיות על יחסים עם עב"מים, רוחות וקדושים.
בשיעורי החינוך המיני במטבחה של האמא למדו הבנות שגוף האדם מורכב מ: ראש, צוואר, כתפיים וידיים המתחברים, בדרך פלא, ישר לברכיים, לשוקיים ולכפות הרגליים, כשהחלק האמצעי נעלם כולו מתחת לכתונת לבנה. נכון, שתחת הכתונת הזו נחבאו עוד מספר איברים, אבל להוציא את ההודאה בשתי פעולות טבעיות שהצביעו על עיכול תקין ותיפקוד כלייתי שוטף, לא הורחב עליהם הדיבור. השאלה איך באים ילדים לעולם הפכה, בפועל, לשיעור חקלאות כשהירק הלאומי הפולני, הכרוב (ולפעמים גם הכרובית), משמש כמעבדת הפריה.
האלמנט הזכרי הוצג כגדוד משולח של קרימינלים שרק מבקש לנצל את תומתה של העלמה, הממתינה בסבלנות לבואה של האהבה הגדולה בדמותו של אביר, אמנם זכר, אך אציל המתעניין בשירה, בפילוסופיה וברפואה בלבד.
האלמנט הנקבי הוזהר מפני כל ניסיון חדירה לתחום הכתונת הלבנה. אזהרות שלוו בקבלות על מקרים מצמררים שקרו בלודז' לנערות תמימות שהולכו שולל ושנזנחו לאנחות ולהריונות, מה שלא הותיר לאומללות כל מוצא, כי אם להתאבד מהבושה או להימכר לזנות בארגנטינה.
"גם כשתתחתנו", היתה האמא מסיימת את השיעור, "עליכן לזכור שהאהבה נמצאת בלב. מה שמוכרחים, מוכרחים, אבל מי שיאהב אתכן באמת, יבין זאת". הבנות, שהפנימו את הלקח המיני, לקחו עימן לחיים האמיתיים את הכתונת הלבנה כנדוניה.
בחורף ובקיץ הן לובשות אותה במיטתן, ובזכותה הופכות מחשבותיהם הכחולות של בני זוגן ללבנות, צחות ככנפי מלאכים.
אפילו הנועזים, שעדיין משתעשעים בהרהורי חטא, שוקעים מיד בשינה מתוקה. ובחלומם, והנה הם מתעלסים בפראות עם השכנה הרומנייה שממול בשדות כרוב לנצח.

***

* ב י ק ו ר ה ג ב ר ת ה ז ק נ ה *

עם השנים לומד האדם הפולני לזהות את צליל הטלפון ולנחש על פי ריתמוס הצלצול אם זוהי שיחה אזרחית רגילה, או שאמו הפולנייה היא המצלצלת.
שעות הבוקר המוקדמות, בייחוד בשבתות וחגים, הן בדרך כלל הזמן החביב על האמא, שעדיין מכוונת את שעונה לפי השעון הקבוע במגדל הכנסיות העתיק של לודז'.
צלצול עצבני, ומהעבר השני אכן קולה המודאג של האמא.
"מה?! …. אתם עוד במיטה?!", היא שואלת, "למה? אתם מרגישים לא טוב?"
"הכול בסדר", מרגיעים אותה בני המשפחה המנומנמים, "היום שבת".
מתוך השפופרת בוקעת האנחה המוכרת, ולאחריה הסיבה לטלפון הבהול.
מכתב שהגיע מחברתה קרולה שבקנדה, ממנה נפרדה לפני יותר מ-45 שנים. האמא בעקבות בעלה הציוני עלתה לארץ האזייאטים וקרולה, אם חד הורית עם תינוקת, בחרה במונטריאול, תואמת פריס ולודז'.
במכתב רמזה חברת הנעורים שאולי תבוא לביקור בארץ. ברוח ההתחשבנות שאינה משתכחת, נדרכה מיד חשדנותה של האמא.
"מה פתאום היא רוצה לבוא? היא חושבת שאני אשרת אותה? בקושי אני מבשלת לעצמי את הדייסה הדיאטטית שלי. מה היא מתארת לה, שפתחתי פנסיון?" לא. היא מיד כתבה לה שאין לה מה לחפש כאן, שהיא לא גרה במקום מרכזי קרוב לטבריה או לירושלים שם רוצה קרולה לבקר. "אני לא חברת תיירות", רוטנת האמא, "יש לי כאבים ואני סובלת. אין לי כוח, נראה אותה סובלת כמוני מהחמסינים". בלי הפסקת חמצן ממשיכה האמא במרץ, "אני עוד זוכרת איך לפני 45 שנה, לא היה לה זמן בשבילי. נסעה עם המאהב שלה בלימוזינה. כוס מים לא
הגישה לי. ועכשיו היא מתכננת לבוא ולהתנחל בביתי? את אומרת, שהיא זקנה וחולה? שטויות. בקנדה לא חולים. היא הפכה שם לצעירה בעשר שנים. שם האקלים טוב, היא מקבלת את הפנסיה שלה בדולרים, וגם הבת שלה התחתנה עם מדען". "אמא", מנסה הבת להרגיע את השטף האפוקליפטי, "קרולה רק הציעה. כלל לא בטוח שהיא תבוא".
"בוודאי שהיא לא תבוא", עונה האמא בפסקנות. "מה יש לה לבקר חולה כמוני? כתבתי לה שמוטב שתלך לדודה לוטקה, שתיסע איתה לטבריה, גם אז הן נסעו יחד בלימוזינה עם המאהב לבלות בוורשה. אם היתה רוצה באמת לראות אותי, היתה שולחת לי כרטיס לקנדה. ואם את חושבת שאני אסע אליה, אז את טועה. היא לא תראה אותי כל כך מהר אצלה. נזכרה החוצפנית בגיל 80. וחוץ מזה, מה יש לי לעשות עם ישישה כמוה. מה אני בייביסיטר?"

***

* מ י ה ו פ ו ל נ י *

בזמן האחרון החלה מסתמנת תפנית מדאיגה במרחב. יותר ויותר אנשים מוכנים לגלות שגם במערך הגנטי שלהם יש איזה די. אן. איי פולני. אצל הפולוניסטים הוותיקים זה הדליק מיד נורת אזהרה, ובאסיפת חירום שערכו הוחלט על פרסומו של התקנון כפי שנקבע על ידי ועדת הקבלה של איגוד יוצאי לודז' המבוסס על הפרוטוקולים של זקני הדג הממולא, או בשמו המדעי RYBA NADZIEWANA, המוכר בנוסח העממי גם כגפילטע פיש.
להלן מספר סעיפים נבחרים שיעזרו למבקשים לזכות בתו תקן פולני לבחון את עצמם:
* פולני אמיתי הוא מי, שלפחות אחד מבני משפחתו זכה במדליית זהב מידי המרשל פילסודסקי או מהנשיא מושצ'יצקי.
* פולני אמיתי הוא מי שיכול לומר את המלה "פששצ'יארדלו" )סדין( בלי לחטוף פלונטר בלשון, לדקלם את לוח הכפל בפולנית, ולשיר בשפת המקור את כל "מרש מרש דומברובסקי" הדבילי בלי לצחוק.
* פולני אמיתי הוא מי שילדי השכן תמיד נחשבו למוצלחים/ למוכשרים/ למנומסים יותר ממנו, למרות שגם הוא היה כזה, אבל…
* פולני אמיתי חייב לישון עם שמיכת פוך, גם בקיץ.
* פולני אמיתי סוחב על גבו את כאב העולם. סובל מהנאה, ונהנה מהסבל.
* פולני אמיתי הוא מי שנולד לאם פולנייה, דוכא וסורס כהלכה, והצליח לשרוד.
* פולני אמיתי הוא מי שמצליח לבלוע בשקיקה צלחת קפושניאק (מרק כרוב סמיך), לא להתלונן על הריח (גרביים צבאיים) ועוד לבקש תוספת.
* פולני אמיתי הוא מי שבצעירותו, כשהילדים האזייאטים שיחקו בכדור, רכבו על אופניים, קיללו והתפלשו בחול המלא בחידקים, ישב עם אמא, ציטט את "פאן טדיאוש" וניגן בפסנתר.
* פולני אמיתי הוא מי שהפנים את שני המשפטים האפוקליפטיים: למה אתה עושה את זה לאמא, ולמה הבן האידיוט של ברונקה הביא 100, ואתה, הגאון, רק 99?.
ואם אחרי המבחר הצנוע הזה יהיו עוד כאלה שיתעקשו להיכנס למועדון ההומו פולוניוס, סימן שהם פולנים ומגיע להם.

***

* ה ח ת ו ל , ה צ ר ע ת ו ה פ ס נ ת ר *

בין האיסורים הכבדים שהאמא הפולנייה נהגה להטיל על בנותיה, היה האיסור המוחלט לשחק עם חתולים.
אבל בחצר הבית שבשיכון, ממש מתחת לעיניה הבולשות, המשיכה להתנהל מחתרת של שעשועים עם חתולי הרחוב, שלמדו להימלט על נפשם כששמעו את קולה של האמא. הילדות היו נקראות מיד לשיחת מוסר מלווה בדוגמאות מטילות פחד שנלקחו מלקסיקון המגפות והמחלות, שהאמא שמרה במיוחד למקרים שכאלה. אחרי שרחצו היטב את הידיים שמעו הילדות את הסיפור הנורא שקרה בלודז' לבתו היחידה והמוכשרת של הרוקח העשיר. הבת היחידה הזו, שכמובן גם הפליאה לנגן בפסנתר, קיבלה ליום הולדתה חתול סיאמי. היא יכלה להביא הרבה נחת להוריה, לולא גילו יום אחד, בשעה שניגנה את האטיוד של שופן, כי לבת צמחה נקודת חן שחורה קטנה על היד. עוד באותו יום הובהל פרופסור מהולל מגרמניה שקבע לחרדת לב הוריה, כי גורלה נחרץ, והנקודה השחורה לא היתה אלא הסימן הראשון של מחלת הצרעת שבה נדבקה מהחתול הסיאמי.
כל העיר עמדה סביב הבית המפואר ובכתה, כאשר הוציאו את הבת היפהפייה בכרכרה סגורה, מין אמבולנס פולני, כדי לשלוח אותה לאי המצורעים, אי שם בלב האוקיינוס. ושם הלך ונשר בשרה של האומללה הקטנה, עד שנותרו לה רק עצמות. אבל למרות הכול, היא המשיכה לנגן על הפסנתר, שהוריה שבורי הלב שלחו לאי הבודד.
"וזה מה שמחכה לכן", היתה האמא מזהירה, "אם תמשיכו לשחק עם החתולים האזייאטיים שבחצר". הנקודות השחורות שציירו לעצמן הילדות על היד, בתקווה שייפטרו משיעורי הנגינה עם המורה מדיפת ריח הסרדינים, לא הועילו.
"שמעתי", היתה האמא מסיימת בנימה אופטימית, "שגם באי הבודד המשיכה הבת לנגן ואחרי שנמצאה התרופה לצרעת היא הפכה לפסנתרנית מפורסמת. ואגב, שלא תשחקו עם הצב. צבים מביאים טיפוס".

***

* ה ג ר י ל ה ה י ס ט ו ר י *

כשהפכה האמא הפולנייה לסבתא, באה גם שעתה של הנכדה להיכנס תחת כנפי הפואמה הפדגוגית הפולנית.
ביקורי סופשבוע היו נפתחים במשפטים הקלסיים, "הילדה נראית חיוורת", או "הילדה קלה, אין לה משקל". כאן היו ההורים הצעירים נכנעים ומשאירים את הפיקדון בידיה המסורות של הסבתא. כשחזרו מקץ יממה, ישבה הילדה במטבח מוקפת בכרכי אנציקלופדיות ומערכת קערות מלאות במאכלים. "לא רוצה לבוא יותר לסבתא", התלוננה הקטנה, "היא כל הזמן מכריחה אותי לאכול".
"איך שהיא אכלה אצלי נהדר", קוננה האמא, "אתם לא יודעים להאכיל את הילדה לכן היא כל כך רזה. הנה", היא מצביעה על ערימת הספרים, "השיטה שלי היא השיטה ההיסטוריו-פדגוגית. הילדים בארץ אינם יודעים שבשעה זו ממש מיליונים בהודו, באפריקה ובאסיה סובלים מרעב".
בבית חזרה הצאצאית כהרגלה לשבת מול צלחת העוף בגריל והצ'יפס חתומת פה ועקשנית. נואשת נקטה הבת בשיטה ההיסטוריו-פדגוגית והניחה מספר כרכי אנציקלופדיה לפני סרבנית המזון. "תאכלי כבר", התחננה האם העובדת. "אז תספרי לי את הסיפור שסיפרה לי סבתא על הדודה שעשו ממנה גריל".
האם הצעירה נשארה המומה. מי יודע באילו סיפורי זוועות הלעיטה אותה הסבתא יחד עם הפולקע המכובס שהכינה.
הדפדוף בכרכי האנציקלופדיה נמשך, הילדה מתבוננת בתשומת לב בתמונות, אך אין כל זכר לא לדודה ולא לגריל. ואז בפרק האחרון, תחת הערך 'תולדות צרפת
במאה ה-15', מתגלה דמותה המצוירת של ז'אן ד'ארק כפותה על המוקד, להבות קטנות מלחכות את רגליה והקטנה פורצת בקריאות שמחה וששון, "הנה, הנה", היא צוהלת, "זאת היא הדודה שעושים ממנה גריל".
"איך את מספרת לילדה סיפורים כאלה?" כועסת הבת על האמא בטלפון. "ולמה לא", עונה האמא, "פרק כזה מההיסטוריה האירופאית כבר הוכיח עצמו כנוסחה בדוקה לעידוד התיאבון. מה? את לא גדלת יפה על סיפורים נחמדים שכאלה? ואת זוכרת את דוביניו, הבן של בלה, שסבל מתת תזונה בילדותו? רק בעזרת הסיפור הזה הוא הצליח להתגבר, והיום הוא גם טייס וגם מהנדס".
***

* ה ס נ ד ל י ם ש ל מ ל כ ת א נ ג ל י ה *

אחרי מספר ימי שרב לוהטים שוכנעה האמא הפולנייה, שבניגוד לפולניה הקיץ הישראלי מתחיל לפני חודש יוני. הילדות, שגילו את הסוד המטאורולוגי הזה כבר מהחמסין הראשון, פתחו במתקפה העונתית שלהן בתקווה לזכות סופסוף בזוג הסנדלים, דקי הרצועות שילדי השיכון הזדרזו לנעול בשעה שהן המשיכו ללכת בנעליים גבוהות עם גרביים לבנים מקופלים. "אמא", ביקשו הבנות, "לכל הילדים יש סנדלים, כולם הולכים בלי גרביים עם האצבעות בחוץ. גם אנחנו רוצות".
כמו כל ילדה מבית פולני טוב, הלכו גם הילדות עם מדרסים, סגולה נגד רגלי איקס עקומות, או פלטפוס חס וחלילה, עזרים אורתופדיים שעמדו כמכשול קשה בדרך אל הסנדלים הנכספים. "סנדלים זה לא בריא", היתה האמא דוחה את תחנוניהן, "יהיו לכן סוליות קשות כמו לגמלים". "אבל חם לנו. הנעליים הגבוהות כבדות", המשיכו הבנות לנדנד.
לכל טענה היה לאמא הסבר מדעי מוכח. נעל גבוהה מעצבת קרסול דק, שומרת על כף הרגל שלא תתרחב, מחזקת את חוט השדרה ומחדדת את הזיכרון. "רוצות סנדלים", בכו הילדות, והאמא שלפה קבלה מאוצר החוכמה הפולני את הסיפור הנורא על הבת היחידה של אידה שלמרות האזהרות קנו לה סנדלים וכשהיא הלכה איתם בחול נכנסו לה מתחת לציפורניים מיקרובים ים תיכוניים איומים. המסכנה קיבלה אינפקציה ממאירה וסופו של דבר נאלץ הרופא המומחה לקטוע לה את הבוהנים והיא לא יכלה יותר לרקוד בלט. "שהבדואינים ילכו עם סנדלים", היתה האמא מסיימת את הסיפור באנחה, "והחידקים האלה שחיים בחול רק מחפשים ילדות עם עור רגיש ועדין".
וכך, בשעה שכל הילדים התרוצצו בסנדלים ואפילו יחפים, הופיעו הילדות בבית הספר עם החידוש האופנתי שהאמא מצאה אצל הסנדלר. מין הכלאה של נעל חצאית הסגורה מאחור ומלפנים בעלת פתח לאצבע שנשלפה גלמודה החוצה. "זה בכלל לא סנדלים", צחקו הילדים הצברים, "זה נעליים של זקנות". "הם מקנאים", היתה האמא מנחמת, "כי זו דוגמה מיוחדת מהז'ורנל. כאלה סנדלים בדיוק נועלת המלכה האם האנגלית".

***

* ה צ ד ה ש נ י ש ל ה מ ט ב ע *

יש אמהות פולניות שהתברכו לא רק בבנות. העובדה הביולוגית מראה, שמהביצית הפולנית (והזרעון, אם הוא מצליח לחדור) מתפתחים גם צאצאים ממין זכר.
ילד ממוצא פולני עם תעודות זוכה לטיפול ולחינוך הדומים מאוד לאלה של אחותו, אבל עם שינויים קלים המתבקשים מאותו הבדל קטן שבין המינים.
מגיל ההתבגרות ואילך, משעה שקרסוליו מתחילים לבצבץ ממכנסי הגברדין ושניידרמן החייט קבע בפסקנות ש"הילד הפך ממש לגבר", מגלה גם אמו דאגנות יתר ומתחילה להזהיר את הבן יקיר לה מפני הסכנות שהעולם הנשי צופן אם לא ישמע לעצותיה. עולם הנשים מתחלק מאותו רגע למחנה של ליליות פרועות ומשולחות רסן מצד אחד, כשמהצד השני, עומדת האמא כמבצר מגן מול ניסיונות חטיפה אפשריים.
לחברותיה מספרת האמא הגאה על עדרים של צעירות המנסות להפיל את בנה הגאון ברשתן, לנעוץ בו את ציפורניהן, לסחרר את ראשו החכם כשהן נוקטות אמצעים פסולים כמו, פיתוי מיני, חצאיות קצרות ומחשופים עמוקים, כשהנועזות מנפנפות גם בדירה שהוריהן, המשתפים איתן פעולה, קנו להן כמלכודת.
לפני כל פגישה עם אחת הליליות עובר הצעיר קורס בטקטיקות הישרדות, איך לחזור הביתה לאמא בשלום. ביום שבו קול הטבע גובר על קולה של האמא והבן מציג בפניה את בחירת ליבו, יודעת האמא שמעכשיו יישן בנה הדוקטור עם האויב. את האישה האחרת, זו שזכתה במירוץ המכשולים, היא מקבלת כשהבעת הקדוש המעונה על פניה, שהפולוניסטים המומחים מגדירים כסימן מובהק לתחילתה של מלחמת עולם.
בשיחה עם חברתה הטובה פאולינה שומעת האמא איך שהחתן שלה, מהנדס מדופלם ממשפחה עשירה, מנקה את הבית, עושה קניות, מטפל בילדים, מבשל והבת שלה חיה כמו מלכה.
"בתך עשתה פרטיה מצוינת", מסכימה האמא עם חברתה המתמוגגת. "ומה נשמע אצל בנך הדוקטור?" מתעניינת החברה. "אל תשאלי יותר טוב", נאנחת האמא. "האישה הזאת הטילה בו כישוף. הוא מנקה את הבית, עושה קניות, מבשל, היא גם תמיד צודקת וחיה ממש כמו מלכה". "באמת נורא", משתתפת החברה בצערה של האמא, "לכי ותגדלי בן. אגב, היא פולנייה הכלה שלך, נכון?"

***

* מ ת נ ה מ ט ו ר ק י ה *

מיום שבאה לישראל מתלוננת האמא הפולנייה בלי הפסקה על מזג האוויר האיום. אחרי שנים ארוכות של התרפקות נוסטלגית על נפלאות האקלים האירופי הציעו הבנות לאמא לצאת לטיול. גם למרטיר פולני מגיע, ולו פעם אחת בחייו, לרדת מהצלב ולאוורר את המסמרים.
"ולאן בדיוק אתן רוצות שאסע?" שאלה האמא, "הרי את הצרות שלי אסחוב איתי לכל מקום". "תסעי לשוויץ", המליצו הבנות בהתלהבות כשהן שולפות חוברת טיולים צבעונית. "מזג האוויר שם נעים. יש יערות, יש אלפים". "שום דבר לא ישווה לזקופנה שבפולניה. שם היו יערות", דחתה האמא. "אז תסעי לזקופנה". "לעולם לא. לפולנים האנטישמים האלה?" אז אולי לרומניה? או לצ'כיה? יש בחוברת טיולים מומלצים למעיינות מרפא משיבי נעורים. אלה נפסלו מיד.
"לוטקה היתה שם, ונשארה אחרי הטיפול כפופה כמו שהיתה. והבלומשטיינובה, שביקרה בקרלובי וארי, חזרה עם האיסיאש כלעומת שנסעה. את ארצות מרכז אירופה ביטלה האמא כמקומות המסוכנים לקיבה שלה."אני לא יכולה לאכול את הרעל שלהם. ובמלון הרי לא יכינו במיוחד עבורי את הקציצות המאודות שלי". את האופציה הצרפתית שהציעו הבנות דחתה האמא בגלל הנהלת החשבונות שהיא מנהלת עם הקוזינה האחרונה שלה שחיה בפריס, אחרי שזו העיזה לפקפק במחלותיה של האמא. מותשות שולפות הבנות את האיים היווניים. יש טיול יפה לגיל הזהב. "זו כבר לא אותה יוון", מזכירה להן האמא, "את הומרוס לא אפגוש שם". אז אולי לטורקיה? "הידידים שלך אירקה וסטשק היו שם ומאוד נהנו".
"הם לא נהנו", מתקנת האמא, "נסעו, ראו רק טורקים וגם חטפו קלקול קיבה קשה ועכשיו הם שוכבים במיטה וחיים על אורז במים". "הנה", היא ממהרת להוריד מהמדף זוג בובות קטנות בתלבושת עממית, "זה מה שהם הביאו לי משם. ובשביל זה צריך לנסוע עד לטורקיה, בשביל להביא לי את שתי הבובות האזייאטיות המכוערות האלה?"

***

* ג י ל ה ז ה ב *

באחד מביקורי השבת אצל האמא הפולנייה עלה בשיחה הפילוסופית הנושא המטריד על הזמן החולף. "רגינה החליטה ללכת לבית זקנים", בישרה האמא, "הילדים שלה הכריחו אותה". "ילדים רעים", ענו הבנות. "לרגינה כבר לא היה כוח לטפל לבד בבית הגדול שלה. יש לה בעיות עם הלב". "אז ילדים טובים", הסכימו הבנות. שוויון הנפש של בנותיה עורר את חשדה של האמא. "אז גם אתן הייתן מסכימות לזרוק את אמכן לבית זקנים חשוך ואפל, לגרש אותה מביתה ומגינתה ולהתחלק בשלל בעודה בחיים?" "חס וחלילה", מיהרו הבנות להרגיע, "חוץ מזה בתי האבות כיום הם מקומות מאוד מטופחים ולוקסוס לא קטן". "גם לי לפעמים כבר אין כוח להחזיק את הבית על הגב שלי", טמנה האמא פח שקוף. "אם את רוצה, אפשר להתעניין".
"אז אתן כן רוצות לכלוא אותי באחד המוסדות האלה", התכעסה האמא, "אני שומעת את זה בקול שלכן". להגנתן ביטלו הבנות את הרעיון. "לך יש עוד זמן", אמרו, "כל החיים לפנייך". טעות, אמרה האמא ופתחה ברפרטואר התלונות על בריאותה הרופפת, על החברות המתמעטות, ובעיקר על הבדידות. לפעמים, התוודתה בפני הבנות, היא אפילו חושבת על נישואים בשנית. אבל הבעיה היא שאין יותר ג'נטלמנים שיתאימו לה. "והשכונה מלאה באלמנות, ואפילו כלב צולע לא עובר כאן".
כדי לעודד את מצב רוחה, שלפו הבנות את הסיפור על אלמנה אחת, אם חברתן, שעברה לגור בבית אבות מפואר, ושם פגשה באלמן אלגנטי, תופעה נדירה במקום. לילה אחד שמעה הגברת רעשים, וכשיצאה לברר הבחינה בהליכון של מחזרה, האלמן האלגנטי, ניצב ליד דלתה הסגורה של השכנה. נרעשת מהבגידה, התפרצה הגברת פנימה, משכה בזעם קנאתה את רומיאו הישיש ממיטת החברה, והכתה בו במערכת התותבות ששלפה מפיה. אתלט המין הקשיש שנחבל, פונה בניידת שח"ל לבית החולים, וכשחזר התברר, כי מההלם אבד לו אונו.
"בושה וחרפה", נרעשה האמא, "ולשם אתן רוצות שאלך? למקום כזה לא מוסרי? ועוד מלא באימפוטנטים?"

***

* ה כ ו ב ע ש ל נ פ ר ט י ט י *

ביום שישי, שנודע בשיכון כיום המירוק והניקיון הכללי, היתה האמא הפולנייה שופתת את דוד הפח על הפרימוס בחצר ומרתיחה מים, מכינה את קערת האמייל הלבנה על שולחן העץ הקטן והבנות התכוננו לטיפול המיוחד, שהאמא קראה לו "ֹפַּאקוּנג".
היו אלה ימי הדיזינפקציה, החיטוי, הגדולים. חיטוי הראש היה ריטואל עונתי, בעיקר בקיץ, כשמכת הכינמת היתה פושטת בראשי הילדים, והתרופה האחת המומלצת היתה הנפט. אחרי עיסוי הקרקפת שנטבלה בנוזל המסריח היו כל הילדים בכיתה מריחים כמו פועלי קידוח חלץ, והמורה ניצה יחד עם אחות בית הספר היתה בודקת במקלון זכוכית את השורשים השמנוניים, לראות אם אכן הודברו המזיקים.
אבל לא כל הילדים טבולי הנפט זכו להתפנק עם הפאקונג. תענוג זה היה שמור רק למי שאמו היתה בקיאה ברזי הקוסמטיקה הפולנית.
בתום החפיפה בסבון ושטיפת השיער במצקת המרק, הגיע רגע הכנת הפורמולה הסודית של מרקחת הפלא. בקערה מיוחדת עירבבה האמא אבקת ביצים, שתי כפות שמן דגים, מין נוזל שקוף עשיר בוויטמינים, "קרויטר", בלשונה של האמא, ושיא השיאים, מנה נדיבה של שמן קיק, ששימש לא אחת גם כמחטא מעיים.
בינתיים נאספו ליד הגדר כמה מילדי השכונה שליוו בצחקוקים את שעת הטיפוח האריסטוקרטי נוסח לודז'. על שיער הבנות, שישבו עם סינורי צאוור וכדורי צמר גפן באוזניים, מרחה האמא את העיסה הדביקה ביסודיות, אחר כך עטפה את הראשים בפיסות פלסטיק, בדפי עיתון, ומעליהם הורכבו שקיות נייר חומות גדולות שנראו כתרבושים משולשים. הפאקונג הושלם.
"אתן נראות בדיוק כמו הנסיכה היפהפייה נפרטיטי ממצרים העתיקה, אשר אין ספק, שמתחת לכובע המפואר שלה, היה לה פאקונג, והפסל פיסל אותה בשעת הטיפוח המלכותי שקיבלה". הילדים שהביטו בבנות החבושות בשקיות הנייר צחקו בקול. "תצחקו ילדים חסרי תרבות", גערה בהם האמא, "בגלל כאלה אזייאטים חלפה לה גם תהילת הפרעונים".

***

* י ס ו ד ו ת ה פא נ י ק ה *

מקובל לחשוב שהמונח פניקה מקורו באל הרועים פן שאהב להטיל בהלה בלב נימפות המים המשתובבות בנהר. האמת היא, שהמונח פניקה לקוח מהמילון הפולני. פאני (גברת בפולנית), קה, (קיצור של פאני קמינסקה), היא האם המיתולוגית של כל אמא פולנייה.
דוגמה אופיינית לפאניקה, המשתחררת בכוח בלתי ניתן לריסון היא, למשל, כשהילד מתלונן על כאב ראש או על כאב בטן.
אחרי משפט הפתיחה הקבוע, "אני ידעתי שזה יקרה, אתה אף פעם לא שומע בקולי", מתחילות אזעקות עולות ויורדות של דיאגנוזה.
כאב ראש הוא בהחלט סימן ראשון של דלקת קרום המוח, גידול במוח ו/ או מים בחלל הגולגולת. לא פחות. כאב בטן? טיפוס המעיים, קדחת חול אזייאטית, ובמקרה הקל סתם דיזינטריה.
לאמא הפולנייה חיישנים מיוחדים וגלאי פורענות בעיניה, בידיה, בפיה, ובליבה, שכנגדם אין למדע הרפואה כל סיכוי. לב של אמא תמיד יודע טוב יותר. היא גם מצוידת בקבלות מדעיות על מקרים דומים שקרו בפולניה. תמיד במשפחות טובות ותמיד עם סוף מר.
בקטיגוריה זו גם חצ'קון תמים מבשר את מחלת הכרובית, והחררה משיעור ההתעמלות היא שחין במצב מתקדם, ("שיחקת בחול, נכון?).
עטוף בקומפרסים כמו מומיה מצרית, שומע הילד, שלאמא זה כואב יותר, וכי ליבה עומד להישבר מדאגה וצער. "זה ממש פלא, שאני לא נכנסת לפאניקה", היא נאנחת ושולפת את טיפות הוולריאן מהמגירה.

***

ס ו ד ה ב ר י א ה

מגיל מאוד צעיר מרגישה הילדה של האמא הפולנייה כי נפלה בחלקה זכות מיוחדת להיוולד שלא כדרך הטבע.
שאמא שלה עם הבעת המרטיר המעודנת שטבועה קבע בפניה, והיכולת לדעת מראש כל דבר עוד בטרם קרה, היא כמו האלוהים בשיעורי התורה, עושה ניסים ומחוללת נפלאות – כשקרום החלב הדוחה הופך אצלה לגלידת וניל ודייסת הירקות המרוסקים למרק צרפתי.
יום אחד, בגיל ההתעוררות הביולוגית, חוזרת הקטינה נרעש מבית הספר אחרי שהילדים האזייאטים שיחקו כל ההפסקה ברופא וחולה, דיברו גסויות, צחקו בפראות, וסיפרו סודות שלא הבינה.
בביישנות מסמיקה, מבקשת הילדה את אמה לספר לה איך באה לעולם.
באנחה עמוקה, כשרוח הקודש מרחפת מעל המטבח, מספרת האמא איך נסעה עם אבא לבית החולים. שם הושכבה במיטה צחורה וחיכתה לבאות. הציפייה לוותה בייסורים קשים. כאבי תופת פילחו את גופה.
הרופא נעץ מחט ארוכה בזרועה וכל שערותיה סמרו. מהחדרים הסמוכים עלו זעקות נשים, אבל האמא שתקה בגבורה. יחד עם הרופא החלה אחות חסרת השכלה, מצוידת במספריים ענקיים שהדיפה ריח של דג מלוח, בסדרת התעללויות באמא, לחתוך ולתלוש את מעיה ולהקיז את דמה. אחר כך טיפטפו לגרונה הניחר תה רותח להרגעה, וחבשו את ראשה בתחבושות חרדל. אך אמא קיבלה את הגורל האכזרי באהבה. תפקיד האימהות הפולנית מעולם לא הבטיח גן של שושנים.
"וככה, ככה הגעתי לעולם?", מנסה המבוהלת הקטנה לפצח את סוד הבריאה. "מה את מדברת", קוטעת האמא את זיכרונותיה, "זאת היתה רק ההתחלה. את ילדתי הבכורה הגעת לאמא ישר מהכרוב הירוק שגדל בגינת בית החולים".
"אז לא מהחסידה?"
"לא. החסידה, שעשתה בשבילנו את כל הדרך הקשה הזאת מאירופה, הביאה את אחותך".

***

מ ס י ב ת י ו ם ה ו ל ד ת

מסיבת יום הולדת, כמו כל המפגשים המשפחתיים, הופכת בכוורת הפולנית ליום עיון בקורס הנצחי של ניהול החשבונות. למי שאינו בקי באנתרופולוגיה הלודז'אית נזכיר, כי זו לא בדיוק כוורת עם דבורים קטנות ועמלניות, אלא כוורת מלאה בצרעות ובדבּוּרים, והמתוק המתוק שכולם נהנים ללקק איננו דבש, כי אם סוג מיוחד של ארס השמור לאירועים כגון אלה, וטעמו משובח אף יותר מעוגת הטורט שהדודה לוטקה מכינה מזה 40 שנה.
בראש כל תא בכוורת המצומקת של המשפחה הפולנית עומדת לה המלכה האם הפולנייה, כשהאב הפולני, דבּוּר שקט ואילם בדרך כלל, איננו נחשב לצורך מפקד האוכלוסין המשפחתי, וחלקו בהייררכיה מצטמצם לניע הראש המסורתי שפירושו "תעשי מה שאת רוצה, הרי בלאו הכי את תמיד צודקת". ביום ההולדת יושבים הדודים, הדודות והקוזינים במעגל בסלון. את המתנות מניחים על השולחן הקטן שבכניסה, מה שמאפשר לדודה לוטקה לנחש בלי קושי, רק על פי נייר האריזה מי הביא מה, כי את המתנות אין פותחים, אלא מעבירים הלאה לימי ההולדת הבאים, וחוזר חלילה.
דודה ברונקה שהביאה את המתנה עם נייר הכסף, אותה קיבלה מדודה לוסיה, שקיבלה אותה מדודה הלינקה, שקיבלה אותה מדודה דושיה, מבקשת מדודה לוטקה להיות נחמדה ולפתוח את השי. "שנראה סופסוף מה יש באריזה".
"מה יש לראות?", כועסת הדודה, "זו הבונבוניירה שמייטק קנה לבת מצווה של הבת של גיזלה".
הדור הצעיר עובר תחקיר ביטחוני רווי שמחה לאיד. "מה? עוד לא סיימת את התואר? הבן שלי כבר דוקטור".
"ולמה הילדה שלך עוד לא מתחתנת?", שואלת דודה לוטקה את דודה אירקה, שממהרת לעקוץ בחזרה. "מה יש לה למהר? מה, היא מכוערת ושמנה? היא דווקא יוצאת עם רופא כירורג, בן של רופא כירורג", ורומזת בכך שבתה של זו התחתנה רק עם טכנאי שיניים.
קטעי הבוכלטריה החביבים מגיעים כרגיל בעת הגשת התה.
"שמת לי סוכר בתה?", שואלת הדודה ברונקה את הדודה לוטקה, "אני עוד זוכרת איך בלודז' ב-1946, אפילו לא הגשת לי כוס תה".

"אני לא הגשתי לך כוס תה?" מזדעקת הלוטקה, "את לא הגשת לי כוס תה, וגם עוד לא החזרת לי את 300 הזלוטים שאז הלוותי לך".
"את נתת לי? אני נתתי לך 200 זלוטים, וגם כוס תה".
"לא, תה לא נתת. ואת הכסף לא החזרת. יכולתי היום כבר להיות מיליונרית".
טרם הפרידה מתבוננות הדודות שוב במתנות. בסיבוב הבא האריזות יחזרו, אלא אם כן מישהי לא תתאפק ותפתח את הבונבוניירה.

***

ב ג ד י ה י ל דוֹת ה ח ד ש י ם

חג הפסח המתקרב מעורר בלב כל פליט פולני זיכרונות טראומטיים נעימים מאותן שנים ראשונות במולדת, כשאמו הפולנייה היתה מודיעה על חידוש המלתחה לצעירי המשפחה.
מבצע הקניות, שזכה לשם הצופן המסורתי מכירת חיסול ('ליקווידציה', בפולנית), היה מסע מייגע לחנות שכוחת אל, בסביבות רחוב אלנבי בתל אביב, עם חלון ראווה מכוסה בקורי עכביש, שנשאה את השם הבינלאומי "מנופקטורה זילברבוים, מוצרי טקסטיל דה לוקס".
ליד הדלפק, בין מדפים שוממים ומעלי אבק ישבה גברת שמנה ועגומת סבר, שקיבלה את הבאים בשקיקה של מי שלא ראתה קליינט חי מזה עידנים.
בחנות היגון הזו נקנו שני זוגות מכנסיים מפוספסים בגזרת שלושת רבעי, שכמו ונלקחו מאיורי היתומים של אוליבר טוויסט.
משם עבר מסע הקניות לחנותו מוכת החיסול של הצ'כי הצולע, "שיק פריס". כאן לוותה קניית החולצות והסוודרים, גם הם בדוגמה מפוספסת תואמת מכנסיים, בהתמקחות סוחטת דמעות.
הפרק הנועל התרחש בחנות הקטנה והדחוסה, "נעלי בריאות לכול", של האדון פומרנץ. בנעליים הגבוהות, שהיו תמיד גדולות במספר או בשניים מהגודל המקורי של כף הרגל ("הרגליים צומחות מהר"), נראו הילדות כהולכות בתוך חסקות לבנות. "זה נעליים חזקות כמו בטון", שיבח אדון פומרנץ את הסחורה.
ליד הקופה היתה האמא שולפת סיפור קורע לב שגרם לגברת פומרנץ לפרוץ בבכי ולמחיר לרדת.
אבל רגע השמחה האמיתית היה מגיע בהצגת הבכורה של הבגדים החדשים לעיני החברים בשכונה. כל הדרך לבית הספר נשמעו מאחורי הילדות הלבושות בבגדים המפוספסים הקריאות הצוהלות, "תראו, הנה הולכות הפיז'מות, הפיז'מות מפולניה, שבאו מיום השואה".
"אל תשימו לב", היתה האמא מנחמת, "מה כבר ילדים אזייאטים מבינים באופנה פריסאית?".