מהיום שאמא שלנו מתה איבד יום השואה מזוהרו. בלי אמא אין ליום השואה את אותה המשמעות הדרמטית של הנס הגדול שהשאיר את אמא שלנו בחיים. לידתי ולידתה של אחותי היו במשפחתנו הקטנה אות וסימן שיש חיים אחרי המלחמה מצד אחד, ומהצד השני, שהעולם לא השתנה ויש המשך לסבל האנושי, למחסור, לצער, לבדידות, לאטימות הלב, לשנאה, לרוע ולהתעמרות, גם אם הפעם זה נעשה על אדמת המולדת והפוגעים הם בני עמך, בני דתך ואחיך , כביכול, לגורל היהודי.נכון, הוריי באו לארץ האבות המתחדשת כאל ארץ מקלט, מהגרים רדופים שביקשו להצטרף לקהילת היהודי החדש, זה שלא עבר את השואה כיוון שעזב את אירופה בזמן. שורות אלו מוקדשות לאמי. ולאבי שליבו נשבר והוא הלך מאיתנו בהיות אחותי ואני ילדות קטנות בארץ שקיווה שתהיה לנו בית. קשים ומרים היו ימיה של אמא, שנותרה לבדה עם שתי יתומות במציאות קשה מנשוא, בודדה לגורלה ולגורל ילדותיה. איש לא בא לעזרתה, לאף אחד גם לא היה אכפת. אמא

(לאמא שלנו, הלינה, שכל חייה איימה שיום יבוא והיא עוד תחסר לנו… ואוי, כמה שהיא צדקה… כמו תמיד) (* מ י נ י ו ת ה א י ש ה *) החלק הטוב של דוח שקד, המחקר שבדק את הרגלי המין של הישראלים, היה בהפרכתה המוחלטת של הבדיחה המרושעת, שהציגה את האישה הפולנייה כמקפיאת זרע.בנות המוצא הלודז'אי ידעו כמובן, כי כל אותם דיבורי בלע הם סתם השמצות נטולות ביסוס, כי פולנייה אמיתית נמנית לא רק על אותם 64 אחוזים מציבור הנשים שאינן יוזמות יחסי מין, אלא על אותם 100 אחוזים שה"גועל נפש" איננו שייך כלל לרפרטואר החושני שלהן. מתברר, שהגברים השוביניסטיים, שתש אונם מלרדת לעומק מסתרי החושניות הפולנית, הם אלה שדואגים להפיץ עלילות שווא המכפישות את שמה המצוין של הנימפה הפולנייה.הפולנייה הגזעית, כידוע, זכתה לחינוך מיני מעולה מהאמא שלה, וכל ניסיון להכליל אותה בקהל צרכניות המין הוא סתם השמצה גסה של בעלי דמיון חולני, שמוצאים, כנראה, את סיפוקם בפנטזיות על

(לגלעד ר') גבר מצלצל לאישה. היא עונה. שיחה קצרה וכשעתיים אחריה עוד שיחה. כמעט חצות. השיחה הסתיימה בסביבות חמש לפנות בוקר. כבר היה אור והציפורים התחילו לשיר מזמורי טריטוריה. באולימפוס פיהקה משמרת הלילה של שליחי ארוס והתכוננה לשינה. כנפיים, חיצים וקשתות עברו למשמרת היום, ארוס נראה מרוצה מהדיווחים שהונחו על שמיכת העננים שעליה שכב. נפילת הקסאמים הבוקר ליד הקיבוץ שיבשה את קווי התקשורת והצילומים הגיעו באיחור. מתחת אחת התמונות שהוא שלח היה כתוב "מהמם", ובאמת הוא נראה שם בהחלט גבר מרשים. עיניים מכווצות בגלל השמש, שפתיים חושניות מעט פשוקות, כנראה היה צמא, והגופייה האדומה שלבש חשפה כתפיים שריריות והלמה את שיערו המאפיר. ויהי בוקר ויהי ערב ונפגשנו. בין העצים ליד המסעדה החבויה בסבך הבוגנוויליות. הוא הלך על שביל החצץ, מתחת לפנס, אני באתי מכיוון הדשא. הוא לא הבחין בי, אני ראיתי איש לא גבוה. "משהו קטן וטוב", עלתה לי בראש שורה מאיזה פזמון פופולרי או מזמריר פרסומת כלשהי. כן, הסכמתי

אתמול, יום שישי, טיילתי לאורך האגם. בשעה שש בערב האוויר היה רווי בריח המים המתוק ולהקות הברווזים שטו להן קרוב קרוב לשפת מזח האבנים מעלה הירוקת. מעט מרוחקים, כיאה לעופות אציליים, שטו הברבורים, זוגות זוגות, גבוהי צוואר, מלכותיים כמו באגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן. למראה הפסטורלי עברה בי מחשבה זדונית, שבארצי מישהו היה כבר מנסה, ככה סתם בשביל הקטע, כמו שאומרים, לצוד כמה מהברווזים השמנמנים האלה לטובת המנגל הפרטי שלו. באופק, אוסטריה ושרשרת הרים ומתוכה, בבת אחת, עלה הירח. עדיין אור יום והירח מתרומם במהירות מעל הפסגות והיערות, כולו כתום לוהב, כמו דיסקוס זהב ענקי ובוער. ירח כזה לא ראיתי בארצנו. הירח שרואים בשמי ציון המאובקים צבעו מעומעם יותר, דהוי משהו. ואילו כאן, בטיילת עטופת העצים והמדשאות, הוא מופיע יפהפה ועז גוון, כמעט אדום, מעורר געגועים ומסעיר. אני עוצרת ומתבוננת איך הירח מתקרב אליי. אני חושבת על הקדמונים שראו בירח המלא פלא אלילי, שעמדו פעורי עיניים על שפת המים הכהים